פס"ד בעניין תביעת אב להורות על החזרת בנו הקטין לבלגיה, לפי חוק אמנת האג

1.         הרקע העובדתי:

            התובע (להלן גם: "האב") הנו אזרח בלגי המתגורר בבריסל.

הנתבעת (להלן גם: "האם") הנה אזרחית ישראלית.

הצדדים הכירו בבלגיה ונישאו בצרפת ביום 27.05.98. ביום 21.06.02 הגישה הנתבעת כנגד התובע תביעה לגירושין בבית משפט בבלגיה וביום 14.10.04 נרשמו הצדדים בבלגיה כגרושים על פי פסק דין שניתן שם ביום 30.06.04.

בנם הקטין של הצדדים נולד ביום  (להלן: "הקטין").

ביום 30.07.02 ניתנה החלטת בית המשפט בבלגיה לפיה יהא הקטין במשמורתה של האם. בהחלטה מאוחרת יותר של בית משפט בבלגיה, מיום 23.01.04, ניתנה לאם הרשות להעתיק מקום מגוריה עם הקטין לצרפת וזאת בצד קביעת הסדרי ביקור ומפגשים בין הקטין ובין האב, אשר המשיך להתגורר בבלגיה. בעקבות החלטה זו עברה האם להתגורר בצרפת יחד עם הקטין בחודש מרץ 2004.

ביום 22.11.05 ניתן פסק דין בבית המשפט לערעורים בבלגיה לפיו החל מיום 03.01.06 יהא מקום מגוריו העיקרי של הקטין אצל אביו בבלגיה. בפסק דין זה נקבע הסדר מפגשים בין האם ובין הקטין.  עוד נקבע בפסק דין זה שעל האם לשלם לידי האב מזונותיו של הקטין  בסך 250 יורו בחודש ושעל כל צד להודיע לזולתו על כוונתו לנסוע עם הקטין מחוץ לצרפת או מחוץ לבלגיה. העתק פסק דין זה נמסר לנתבעת בחודש דצמבר 2005.

ביום 21.12.05 הגישה האם תביעתה למשמורת הקטין וזאת בבית המשפט בצרפת.

האם הגיעה עם הקטין לישראל ביום 04.01.06.

ביום 07.02.06 התקיים דיון בבית המשפט בצרפת בתביעתה של האם למשמורת. דיון זה התקיים בנוכחות הקטין והאם בלבד כשלצורך זה במיוחד הם נסעו לצרפת. בתום דיון זה שבו האם והקטין לישראל ומאז הם שוהים בה.

ביום 07.03.06 נתן בית המשפט בצרפת פסק דין לפיו נדחתה תביעת האם למשמורת וזאת בצד הקביעה לפיה פסק הדין אשר ניתן על ידי ערכאת הערעור בבלגיה נותר בתוקף והוא בר אכיפה בצרפת.

2.         הרקע הדיוני:

ביום 18.12.06 הגיש התובע תביעתו להורות על החזרתו של הקטין לבלגיה על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) התשנ"א - 1991 (להלן: " החוק" כאשר התוספת לו הנה "אמנת האג"). תביעה זו הוגש תחילה לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן ולאחר שהתבררו טענות הצדדים בנוגע לסמכות המקומית של בית המשפט לענייני משפחה, לרבות בפני ערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נקבע בסופו של דבר שהדיון בתובענה זו יהא בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע והתיק הנוגע לתובענה זו נפתח בבית משפט זה ביום 08.02.07.

ביום 25.04.07 ניתן בבית משפט זה פסק דין על פיו התקבלה התביעה וניתנה הוראה על העברתו של הקטין לידי אביו בבלגיה (להלן: "פסק הדין הראשון").

ערעורה של הנתבעת על פסק הדין הראשון נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע וזאת בפסק דין שניתן על ידו ביום 18.06.07.

ביחס לפסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 18.06.07 הגישה הנתבעת בקשת רשות ערעור וזו נדונה במסגרת תיק בע"מ 5579/07 בבית המשפט העליון. לאחר שבקשה זו נדונה כערעור נתן כב' בית המשפט העליון פסק דין בנוגע לערעור זה ביום 07.08.07. בפסק דין זה קבעו שופטי הרוב, כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שהלה ימנה מומחה מטעמו ויכריע בתחולת הוראת סעיף 13 (ב) סיפא לאמנת האג, דהיינו דבר התנגדותו של הקטין להחזרתו והאם הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו. עוד נקבע בפסק דין זה כי אם בחוות הדעת הנוספת של המומחה ייקבע שהופעת הקטין בפני בית המשפט הנה אפשרית ולא תסב לו נזק, כי אז ישמע בית המשפט המחוזי גם את הקטין לצורך הכרעה בשאלת התנגדותו כאמור לעיל.

כמצוות בית המשפט העליון מינה בית המשפט המחוזי בבאר שבע כמומחה מטעמו את ד"ר גבריאל וייל ושמע את הקטין. לאחר שמיעתם של אלה הוציא כב' בית המשפט המחוזי בבאר שבע מתחת ידיו פסק דין נוסף, שהוא פסק הדין מיום 21.10.07. בפסק דין זה דחה בית המשפט המחוזי את טענת הנתבעת בדבר תחולת הוראת סעיף 13 (ב) סיפא לאמנת האג בקובעו כי הראיות החדשות שהוגשו במהלך הערעור, דהיינו עדות הקטין ועדות המומחה, מחזקות את המסקנה לפיה לא ראוי להחיל את הסייג האמור בעניין דנן.

בצד קביעה זו, בדבר אי החלת הסייג שבסעיף 13 (ב) סיפא לאמנה בעניין דנן, מצא כב' בית המשפט המחוזי להחזיר את התיק לבית משפט זה לשם בחינת תחולת הסייג שבסעיף 13 (ב) רישא לאמנה, כשלשם כך יקבע בית משפט זה אילו עדים יש לשמוע ואילו בדיקות יש לערוך, אם בכלל, לאחר שמיעת הצדדים.

על פסק דינו האחרון של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 21.10.07 הגישה הנתבעת בקשת רשות ערעור בפני בית המשפט העליון (בע"מ 9114/07). בקשה זו נדחתה בהחלטת כב' השופטת ארבל מיום 30.10.07. תוצאת החלטה זו היא שכל אשר נותר להכרעת בית משפט זה בעניין דנן נוגע לשאלת תחולת הסייג הקבוע בסעיף 13 (ב) רישא לאמנה.